<h1>הלכות לולב להראב"ד</h1>
<h2>דף כט:</h2>
הנה כבר ביררנו הספקות שנסתפקו לו בעניני הלולב ומכשיריו מן הנמצא על שאינו נמצא, ומן המפורש על הסתום והשכל עזרנו בכל אלה. אבל נשאר לנו ספק לדבר על ענין היבשות שבכולן כמה הוא שיעור יבשותן, לפי שמצינו [חולין מ"ו ע"ב] בריאה שאמרו ריאה שיבשה מקצתה טרפה וכמה אמר רב פפא כדי שתהא נפרכת בצפורן, וגבי מומי הבכור שנינו [בכורות ל"ז ע"א] נפגמה אזנו מן הסחוס ניקבה מלא כרשינה או שיבשה, איזהו יבשה כל שתינקב ואינה מוציאה טפת דם, ואמרינן במסכת חולין [שם] דלענין יבשות כל היכא דשליט בה אוירא אזוקי מזיק לה דמיבש לה טפי, ומשום הכי גבי אוזן בכור לא בעינן שתהא נפרכת בצפורן, והשתא גבי לולב ואתרוג והדס וערבה כיון דשליט בהו אוירא לא בעינן שיהו נפרכין בצפורן, מיהו לא ידעינן עד כמה נקרא לח ובכמה נקרא יבש, שהרי הזכירו בהן שלשה שמות לח ויבש וכמוש, והכמוש הוא השם האמצעי שבין לח ליבש, והמקום שהזכירו בו לח אין לנו לדונו בכמוש, והמקום שהזכירו בו יבש כמו כן אינו נידון בכמוש, והנה אמרו [ל"ג ע"א] יבשו רוב עליו ונשתיירו בו שלשה בדי עלין לחין כשר [הא] כמושין פסולין, וכן אמרו [ל"א ע"א] וכולם כמושים כשרים יבשים פסולים, הנה אם כולן כמושים אין צריך לשלשה בדי עלין לחין, ואם הם יבשים ונשתיירו בו ג' בדי עלין כמושים פסול, לפי שאין הכמוש מציל מידי היבש אלא הלח ההדור.
ועכשיו יש לנו לברר אותו בכמה הוא יבשותו שיהא הפחות ממנו נקרא כמוש, ודבר זה איני יכול לברר אותו לא מן הגמרא ולא מן הירושלמי ולא מן התוספתא, גם מן השכל איני יכול להשוות המדה לכולן, לפי שמקצתן מיני פירות ומקצתן מיני עצים, וגם כן ממיני העצים אינן דומין זה לזה, כי יש מן העצים שהם נפרכין בצפורן ביבשותן כגון עלי הדס וערבה, ויש מהם שאין נפרכין בצפורן אפילו לכמה שנים עד שהן נרקבין כגון הלולב והעלין שלו שהן כמו רצועות. ושם היבשות נמצא בשני ענינים, כי על כל דבר שתולדתו לח כגון משקין כיון שנשתנה טבעם ונתקרשו ונעשו חתיכה אע"פ שהן לחין ואינן נפרכין אע"פ שהן מטפיחין נקראו יבשים, כדאמרינן ביין לענין הוצאת שבת [שבת ע"ז ע"א] תנא יבש בכזית דברי ר' נתן, וכן לענין דם נבילות אמרינן [שם] אמר ר' יוסי ב"ר יהודה אף כשטמאו ב"ה לא טמאו אלא ברביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית, ואמרינן ר' נתן ור' יוסי ב"ר יהודה אמרו דבר אחד, אלמא משנקרשו ונעשו חתיכה נקראו יבשין. ועל כל דבר שהוא עבה כגון בשר אינו נקרא יבש עד שתינקב ואינה מוציאה טפת דם אז היא יבשה ואע"פ שאינה נפרכת כדכתיב [איכה ד', ח'] צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ, לא אמר כעץ יבש אלא יבש כעץ, אפילו כעץ לח כיון שאינו מרגיש בנקיבתו הרי הוא יבש כעץ, הנה שתי עניני היבשות הנמצאים בדבר שהאויר שולט בהן, אך בדבר שאין האויר שולט בו הזכירו בו ענין שלישי כגון הריאה שאמרו עד שתהא נפרכת בצפורן, דכיון שהיא עומדת במקום לחות ואין האויר שולט בה הדרא ובריא עד שתהא נפרכת, עתה כל דבר שהאויר שולט בו ויש בו לחה הרי הוא כמו הבשר.
והנה האתרוג מהכרע הדעת והשכל דומה לבשר שכל זמן שהוא לח מוציא לחות או בסחיטתו או מדוחק חתיכת הסכין, וכשכלה הלחה שבו אינו מוציא שום לחה שבו, הרי הוא כבשר שנוקבין אותו ואינו מוציא טפת דם, אלא שהבדיקה שלו קשה לפי שא"א לסוחטו ולא לחתכו, אבל מכיון שאמרו נקב שאין בו חסרון כשר ואפילו מפולש, אפשר להעביר בו מחט ובו חוט ואם יש בו לחות יראה בחוט, וכן משנקב אם יסחוט אותו כל זמן שיהא בו לחות מיד יוצא דרך הנקב, הנה הכרענו יבשות האתרוג ולמדנו אותו מיבשות הבשר שהוא דומה לו כי הלחה לפרי כמו הדם לבשר חי, אבל יבשות העצים אין לנו להכריע מזה.
והנה ההדס והערבה אם הן נפרכין מתוך האצבעות לית דין ולית דיין כי אלה הם שנפרכין בצפורן, אבל כבר אמרנו כי בפחות מכאן נקראין יבשין מפני שהאויר שולט בהן, גם הלולב אפילו אחר כמה שנים אינו נפרך מפני שתחלתו עלין ועביד דפי דפי, והעלין שלו כמו רצועות ולעולם אינן נפרכות, ואין לעמוד על יבשותן לכפיפה ולשבירה.
אלא שהסימן הנכון והישר במיני העצים הוא המראה שלהן, כי כל זמן שיהיה עליהן מראה ירקות הוא סימן הלחות או הכמישות שלהן ואינן יבשים, אבל משתכלה כל מראה הירקות שלהן וילבינו פניהן אז הן כמתים ועליהן אמרו בירושלמי היבש פסול על שם שנאמר לא המתים יהללו יה, ואע"פ שבגמרא שלנו מוציא אותו משום הדר, אע"פ כן ראיה גדולה היא וסימן גדול הוא שאינו נקרא יבש עד שילבינו פניו ויחזור כמת, הילכך במיני עצים ודאי ראוי לסמוך על הסימן הזה בין להקל בין להחמיר, לפי שתמצא פעמים שההדס יתיבשו העלין מפני האויר עד שיהיו נפרכין ביד ועדיין הן ירוקין כתחלתן, ואומר אני שאין דנין אותן כיבשין לפי שאם תשרה אותם במים יום או יומים יחזרו לכמות שהיו במשמושן ובמראיהן, אבל משילבינו פניהם אע"פ שתשרה אותן כמה ימים לא יחזרו עוד למראיהן אלא שישחירו פניהם, והרי הן כעץ יבש שאפילו תשרה אותו כמה ימים לא יסור מעליו שם היובש. הנה סימן זה ראוי ונכון למיני העצים, אבל לאתרוג אין נכון זה הסימן, לפי שהאתרוג אינו מלבין בשהייתו רק הוא מתאדם ופניו מתכרכמות, לפיכך אין לי בו סימן שיהא נכון רק בלחות שבו כמו שאמרנו למעלה.
ואחר כל אלה הסמנין אם היינו מוצאין זמן קצוב ליבשות ותכלית הליחה כמה היה טוב שלא נצטרך לשקול הדעת וראית העין והכרעת האומד, כי אין כל הדעות וההכרעות שוות, וכמה מחלוקות יוצאות על ראיית העין ועל שקול הדעת, זה ישקול במאזני שכלו וזה ישקול במאזני שכלו, ופעמים שלא יגמר להם הדעת כי אם במחלוקת ולא תשוה להם ההכרעה, ועל כן אם נמצא זמן שנתנו חכמים ליבשות וכליון הלחות כמה היה הדבר נכון ללמוד וללמד ממנו לכולם בדרך אחד וזמן אחד, ואני רואה כי הדבר הזה נכון ללמוד אותו ממה שאמרו רבותינו ז"ל [ע"ז ל"ד ע"א] בחרצנין וזגין של גוים שנאמר בהם לחין אסורין יבשים מותרין, ופירשו בהן עד כמה הן לחין עד שנים עשר חדש, אבל לאחר שנים עשר חדש מותרין מפני שהן יבשין וכבר כלתה הליחה שבהן, ואם יטעון הטוען ויאמר מה טעם מותרין לאחר שנים עשר חדש לא מפני שכלתה הליחה שבהן אלא מפני שבטל מהן טעם יין ולעולם יש בהן לחות אחר כמה, נשיב אותו לאמר אלו אמרו רבותינו ז"ל כל שנים עשר חדש אסורין לאחר שנים עשר חדש מותרין היה כדבריך, עכשיו שאמרו לחין אסורין יבשים מותרין ופירשו בהן אחר כמה הן יבשין לאחר שנים עשר חדש ש"מ קים להו לרבנן שכל הלחות שבהן אינו אלא מן היין מפני שהן מבריית היין, וכל זמן שיש בהן מאותו הלחות הן אסורין והוא עד שנים עשר חדש טפי לא, אלמא כל דבר שאין בו השגחה להעמידו בלחות אינו מתקיים בלחותו אחר שנים עשר חדש, אבל בודאי אם ישגיח אדם עליהם לקיים אותן בלחותן כגון שטומנים אותן בדברין לחין יוכל אדם להעמידן כמה זמנים, ועל זה לא נתנו חכמים זמן אלא הכל לפי מה שהוא, עד כאן השגתי בשקול דעתי ושכלי, ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה.
עוד אני אומר על כל הפגומין שהזכרנו, בין אותן הפסולין ביום ראשון וכשרים ביום שני בין אותן הפגומין שהוכשרו בכלל דברינו אפילו ביום ראשון, דוקא היכא דלא משכח שלמים [נ"א, דליכא שלימים ולא משכח להו שלימים], אבל היכא דמשכח להו שלימים מצוה בשלימים משום זה אלי ואנוהו, ואמרינן נמי [ב"ק ט' ע"ב] הדור מצוה עד שליש במצוה, ואם אמרו להדור מצוה עד שליש כל שכן בין פגום לשלם, מיהו אם עבר ונטלן לאותן הפגומין יצא, ואם מקום הדחק הוא אפילו בפסולין יצא שכן אמרו ביבש [ל"א ע"ב] מעשה בבני כרכים שהיו מורישין לולביהן לבניהם ואמרו אין שעת הדחק ראיה.
הגה"ה על דבר זה חזרתי בי בסוף הקונדרס כי כל מה שאמרו בו פסול דמשמע אפילו דיעבד אפילו במקום הדחק לא יצא בו, ו[ב]אינו מקום הדחק ונטל את הפסול לא יצא, (שכ"ז) [שכל] שהזכירו פסולין ל"ש לכתחילה ול"ש דיעבד לא יצא.
ואם יטעון טוען ויאמר מעשה דר' חנינא [ל"ו ע"ב] שהיה מטבל בו ויוצא בו ביום שני, (הקלו) [היה לו] שלא יטבול בו כדי לעשות המצוה בשלם, או (כדי שיזדמן) [כשיזדמן] לו אחר שלם לקיים בו המצוה אז יטבול באיזה מהן שירצה, י"ל כי ר' חנינא [שנים] שלמים היו לו ביום ראשון, והאחד הקצה לו לשבעת ימי החג למצותו, והיה מטבל בשני ביום ראשון, וכשהגיע ליום שני לא הספיק לצאת בה עד שאבד המוקצה, וחזר ויצא באותו החסר שטבל בו מאתמול מפני שלא היה לו שלם ולא מצאו ביד חבריו.
עוד אני אומר כמו שאמרנו בגזול שהוא פסול בכל הימים, כך נ"ל של אשרה ושל עיר הנדחת שהוא פסול בכולן, דאי באשרה דמשה היא [ל"א ע"ב] דהיינו גוף של ע"ז, היא מכתת שיעורא, ונהי דהדר ביום ראשון הוא דבעינן, הדר בשאר יומי לא בעי, אלא שיעורא מיהא בעי בכולהו יומי, דאי ליכא שיעורא דלולב כמאן דליתא דמי. ואי לאו אשרה דמשה הוא דלאו גוף ע"ז אלא שהוא ממשמשי ע"ז, ביום ראשון פסול לגמרי ואפילו דיעבד, דמ"מ איסורי הנאה הוא ולאו דיליה הוא ואנן בעינן לכם משלכם, ושאר ימים לכתחלה לא יטול משום דמאיס, ואם נטל כשר, ואע"ג דאיסורי הנאה הוא, כיון דאית ליה בטלה ע"י גוים לא מכתת שיעוריה, אבל כשהוא גוף של ע"ז אין לו בטלה עולמית משום דע"ז ביד ישראל הוא ואין לה בטלה עולמית וכמכתת שיעוריה דמי. זהו לענין לולב והדס.
אבל לענין אתרוג נ"ל בכל אשרה שבעולם ואפילו ממשמשי ע"ז פסול בכל הימים ואפילו דיעבד, מ"ט משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה, והכי פריש לה בגמרא גבי אתרוג דלא מוקים לה באשרה דמשה כדמוקים לה בלולב, אלא בכל אשרה נמי אמרינן שהוא פסול, וטעמא מאי משום דקא מתהני מיניה בחזותא ובריחא ואפילו בנטילה לבדה, מה שאין כן [בשאר] (ב)מיני[ן שב]לולב, וכיון דלא איפשר בהו באשרה ועיר הנדחת לקיומי למצוה שהרי איסורי הנאה, פסולין לגמרי. והאי דאיצטריך ליה למימר גבי אתרוג משום דהוה מצוה הבאה בעבירה, לאשרה לחודה הוא דאיצטריך, ולאו אשרה שהוא גוף ע"ז אלא אשרה שהוא נויי ע"ז אע"פ שיש לה בטלה אע"פ שהיא ביד ישראל מ"מ איסורי הנאה הוא כל זמן שלא נתבטלה, וכיון שאי אפשר לנטילתו בלא הנאה פסול משום מצוה הבאה בעבירה.
נמצא עכשיו שלשה פסולין הראשונים והם הגזול והאשרה ושל עיר הנדחת פסולין בכל הימים, ושאר הפסולין כולן אינן פסולין אלא ביום ראשון כמו שכתבנו בתחלת דברינו, מ"ט דאידך כולהו מהדר ממעטינן להו, וביום הראשון כתיב הדר בשאר יומי לא, דסבירא להו מקרא נדרש לפניו ולאחריו ויום ראשון אכולה כתיב כדכתבינן. ואם תאמר כי היכי דדרשינן יום ראשון לפניו ולאחריו, ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים נמי מ"ט לא דרשינן ליה אשלפניו וניבעי הדר אכולהו, איכא למימר כפות תמרים וענף עץ עבות ושמחתם הפסיק הענין, אבל ביום הראשון ודאי לא מפסיק ולא מידי, הילכך שדינן ליה על לכם שכתוב לפניו (ולא) [ועל] הדר שהוא לאחריו.
מיהו קשיא לי כיון שביום ראשון פסול [היבש] אבל בשאר יומי לא, מ"ט תני ליה בין גזול לאשרה ועיר הנדחת שהן פסולין כל שבעה, הוה ליה למיתנייה בהדי קטומין ונפרצו עליו ונקובים שאינן פסולין אלא ביום ראשון. וכמה נאה בעיני הטעם שפירשו בירושלמי [פ"ג ה"א] על היבש שהוא פסול על שם לא המתים יהללו יה, והטעם הזה נופל כל שבעת הימים והוא דומיא דגזול ואשרה ועיר הנדחת, ואע"פ שפירשו בגמרא שלנו הטעם שהוא הדר לרוחא דמילתא הוא דאיתמר, דבעו למסמך טעמא על דבר תורה כדפרישנא לעיל, ואם מת הוא בודאי אינו הדר שהמת כבר הלך כל זיוו והדרו, ובודאי כיון שהוא מת כמי שאינו דומה, וכשל אשרה ועיר הנדחת הוא דמכתת שיעוריה, הילכך פסול הוא כל שבעת הימים וכן דעתי נוטה, וכן לבי מסכים עם שכלי, וכולה סוגיא דשמעתתא נמי מסייעא לי דהא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני ובהכי סלקא שמעתא כולה, ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם.
אחר כמה זמנין מצאתי בהלכות הרב ר' יצחק בן גיאת זצ"ל בשם הגאון רב פלטוי זק"ל [כ]אשר כתבתי כי היבש פסול בין ביום ראשון בין ביום שני (וכל) [וכן] לכל שבעת הימים, והוא לא הסכים עמו כי אפשר שלא נתגלה לו טעמו, וכבר ביארנו טעמו של דבר יפה יפה.
עתה לפי הענין בין במקום הדחק בין שלא במקום הדחק אין יוצאין ביבש כלל ואין מברכין, אלא שנוטלין אותן בידיהן במקום הדחק כדי שלא תשכח מהן תורת לולב ואתרוג, וזהו שאמרו [ל"א ע"ב] אין שעת הדחק ראיה כלומר שלא עשו כן אלא כדי שלא תשתכח מהן תורת לולב, כך נ"ל באמת כי היבש כמת הוא וכמו שנכתת שיעורו ואיננו, ואיך יתכן זה להיות שבמקום הדחק יוצאין בו ומברכין עליו לכתחלה, ושלא במקום הדחק אפילו דיעבד לא יצא, אלא כל היכא דתני פסול דיעבד משמע בלא ספק, ומשמע שלא יצא בו כלל וצריך לחזור ולברך על הלח. ישמע חכם ויוסף לקח.
והחכם ר' מנחם בר יצחק ז"ל הוסיף עוד ראיה ממה שהביא [שם] ר' יהודה ראיה לדבריו מבני כרכום שהיו מורישין לולביהן לבניהם לומר שהיבש כשר הוא, ואם איתא דביום שני כשר הוא לדברי הכל, מה ראיה יש מזה אם היו מורישין לולביהן לבניהם שהיבש כשר ביום ראשון, ושמא בשביל יום שני היו עושין שאם לא ימצאו לחים יהיו יוצאין בהן מיום ראשון ואילך, אלא ש"מ כי היבש היו חכמים פוסלין אותו כל שבעת הימים, ש"מ.
וכמו שאמרנו ביבשים שבמקום הדחק נוטלין אותן לזכרון בעלמא כדי שלא תשתכח תורת לולב ואתרוג מהן, כך אני אומר במקום שיש לולב ואין לו אתרוג, אע"פ שמעכבין זה את זה ואין מברכין על הלולב אלא אם כן יש עמו אתרוג, אפ"ה מצוה ליטול את הלולב לבדו לזכרון בעלמא כדי שלא תשתכח תורת לולב, שהרי אמרו [ל"א ע"א] לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רמון, ואמרינן [ע"ב] פשיטא מהו דתימא ניתי כי היכי שלא תשתכח תורת אתרוג קמ"ל זמנין דנפיק חורבה דכי איתיה לאתרוג נמי שביק ליה ומייתי להנך, ושמעינן מינה דהיכא דליכא למיחש לחורבא כי הכא צריך למינקט ליה כי היכי שלא תשתכח תורת לולב, ועוד מדקא אמרינן ניתי כי היכי שלא תשתכח תורת אתרוג וכו' ואי דלא נקיט לולב אמאי מייתי (אתרוג) שלא תשתכח תורת אתרוג וכי חמור תורת אתרוג מתורת לולב, אלא ש"מ דנקיט לולב ואע"פ שאין אתרוג, וסד"א לינקוט בהדיה פריש או רמון לזכרון האתרוג, קמ"ל מוטב שיטול הלולב לבדו ולא יטול עמו מין אחר במקום אתרוג משום דנפיק מיניה חורבא. ואם תאמר בלולב לבדו נמי נפיק מיניה חורבא דזמנין דהוו להו תרויהו ובעי למיפק בלולב לחודיה, לא היא, דד' מינין שבלולב מפרשי באוריתא ולא אתי למיטעי, מיהו אתרוג לא מתפרש בהדיא וקא סברי אינשי דפריש או רמון פרי עץ הדר הוא, ובין יבשין ללחין ליכא למיגזר משום חורבא דהיכא דאיכא לחים לא שבקי לחים ונפקי ביבשים.
